פוסט 13: ביקורים, ומחשבות על בית

אתמול "עברנו דירה".
תיכף אספר על הנסיבות ההזויות שהובילו למעבר הזה שקרה תוך יום-
אתמול מצאנו את הבית, ואתמול גם עברנו-
טנדר פתוח בו אנחנו יושבים עם התיקים והנה אנחנו בבית חדש לשבועות הקרובים.

אחלה בית- בית עץ תאילנד מסורתי נעים, ממש כמו שרציתי, ויש אפילו 3 גורי כלבים ואמא שאימצו אותנו לשמחת הילדים.

נזכרתי באריזות והאירגונים המטורפים מלפני היציאה למסע-
שבועות של סידורים, ארגזים, מיונים, אריזות ופריקות. מליוני חפצים.

ופה מה? כל חפצינו נארזו בשעה, ונפרקו בשעה בערך בבית החדש.

וזהו.

יש משהו משחרר בקלות הזו.
לגמרי מעורר מחשבות על בית.

בית תאילנדי מעץ

וכמה כלבלבים  שבאים לבקר

כבר מרגישים בבית- לפי הבלגן במרפסת

ההופעה הכי טובה על הבוקר- אח אחד מכין מלוואח, והאחרים צופים

בינתיים עבר עוד קצת זמן ומן הון להון-

אנחנו בבית החדש כמה שבועות,

וכולנו כבר מדברים עליו כעל "הבית שלנו"

(אפילו שמתכננים תוך כמה שבועות להמשיך לויאטנם, כך שברור שזה זמני).

אז מה זה בית?

הקטנה קיבלה מכה לפני כמה זמן ובכתה.
בתוך הבכי היא מלמלה "הביתה הביתה"
ושאלתי את עצמי לאיזה בית היא מתכוונת? לבית פה? לגסט האוס שעזבנו לפני כמה זמן?? לבית בתל אביב? האם היא זוכרת אותו?
אולי "הביתה" זה בכלל תחושת ביטחון, נחמה, ולא מקום?
הרי בסוף, היא התנחמה בזרועותיי.

המחשבות על בית ליוו אותי כל החודש האחרון,
בו זכינו ל-2 ביקורים מרגשים ומשמחים ברצף-
הראשון של חברים טובים מהארץ, והשני של סבתא- אמא של איתן.

היה ממש כיף והביקורים הללו הביאו איתם תחושת בית חזקה!

אנשים יקרים שנפגשים ככה אחרי חצי שנה שלא התראינו- וממשיכים שיחות, כאילו רק אתמול בילינו ביחד.

היה גם ממש כיף לקבל ניחוח של בית-  בעיקר ספרים שביקשנו בעברית.

כמובן שגם טיילנו יחד ובילינו.

היה מקסים לראות את הבנים מרגישים בבית ומארחים-
מראים איך חותכים קוקוס, מסבירים על אוכל ומנהגים לאורחים. שולפים מילים בתאילנדית.

הילדים שיחקו עם החבר הטוב שבא לבקר, כאילו רק אתמול נפגשו,
ואפילו הספיקו לריב מדי פעם.

ביקור של חבר מהכיתה של הבכור (ואמו שגם היא חברה כמובן)

הילדים הספיקו לשחק, להכין סרטים, לטייל, לריב, להשלים, ולשוט ביחד

וכמה ימים אחרי שהחברים נוסעים- סבתא מגיעה!!!

כיף שסבתא באה לבקר!

עם סבתא בילינו כמה ימים נהדרים,

פשוט ביחד בלי לחץ, עם הרבה זמן איכות, שקיעת יפות, ארוחות שמתחברות לעוד ארוחות,

וטיול מקסים בו שטנו לראות דולפינים ורודים

כן, יש דבר כזה, אמיתי! טיול קצת מחוץ למסלול המתויר, ואפילו ראינו אותם 🙂
כשסבתא נסעה כולנו הרגשנו געגוע.

אז מה זה הבית?

זה אנשים? זה קירות?

זו תחושת השייכות?

אני סה"כ אדם מאד ביתי. אני אוהבת את הבית, השייכות. את הפינה שלי.
אבל גם אוהבת הרפתקאות, דברים חדשים ונוף אחר.

איך משלבים בין 2 הקצוות?

לא יודעת אם יש תשובה אחת לזה.

אבל כן שמה לב שמשהו קורה עם הזמן.

בהתחלת המסע הייתי מתעוררת לפעמים בלילה, לשתות או ללכת לשירותים, ולרגע לא זוכרת איפה אני? איפה לשים את הרגליים בחושך? זו תחושה מוזרה.

וזה משתנה עם הזמן.

פתאום כל מקום הופך לבית נורא מהר.
כמה ספרים על המדף, בגדים בארון, והנה- מרגישים בבית.

אני רואה את השינוי גם על הקטנה- היא עוד שונצ"ת,
ובתחילת המסע היה לה קשה להירדם בימים הראשונים במקום חדש.

"את הורסת לה את השיגרה!" נזפתי בעצמי בראשי,
אבל עם הזמן, שמתי לב שהרבה יותר קל לה להירדם בצהריים, בכל בית.

היא לא מאלו שישנים בחוץ או נרדמים בכל מקום, היא צריכה שקט והפחתת גירויים מיומה הראשון, אבל מספיק שאני מסבירה לה שזה הבית החדש וכאן נישן-

והיא נרגעת ונרדמת בו בקלות.

היא בוטחת בי. אנחנו הבית שלה.

אז מה זה בית?

עם הילדים הגדולים יותר, עולות שאלות- אתם לא חוששים שגורמים להם נזק?

לתלוש אותם ככה מהבית ומהשיגרה בגלל השיגעונות שלכם?.

בדיוק בתקופה שלפני שנסענו הכל ממש תיקתק טוב-
הבכור פרח בבית ספר, הוא אוהב את השגרה שלו וזקוק לה.
המרכזי נהנה בקבוצת חינוך ביתי פעילה ושוקקת עם הרבה חברים. והקטנה- כאמור, השתלבה איתנו.

נסענו מנקודה שהיה לנו יחסית טוב.

בחודשים הראשונים במסע צצו בי מדי פעם רגשות אשמה כאלה,
במיוחד כי לבכור לא היה פשוט. זה מובן, בהיותו מי שהוא- קביעות נותנת לו ביטחון.
והנה אנחנו מטלטלים לו את כל המציאות.

אבל לאט לאט אני באמת נוכחת בכמה זה חזק ומדויק שאנחנו ההורים מובילים את הבית,
וזה הרבה יותר משמעותי מאיפה אנחנו.
זה מה שנותן ביטחון ויציבות, ועוזר לילדים להבשיל.

אנחנו די איטיים. נדמה לי שרק עכשיו מקץ חצי שנה למסע,

כולנו עברנו הסתגלות- לקצב, לזמן ביחד, לזמן לחוד.

נהיה יותר כיף.

זה לא שכל הזמן ורוד ומושלם.
יש את הימים שהילדים רבים, או אין לי סבלנות,
ויש ימים שמגיע הערב ורק בא לי שילכו לישון כבר. רוצה שקט.
לגדל 3 ילדים זו משימה מעייפת לפעמים, ולא משנה איפה נמצאים.
אבל יש גם רגעים יותר ויותר נוכחים,

שאני מזהה שהילדים בהתהוות, במנוחה רגשית, פתאום שוקעים בבניית סירה משלהם או יוצרים דברים מתוך עצמם.
הם נהנים לפגוש ולשחק עם ילדים אחרים, אבל לא מתחרפנים אם זה לא קורה כל יום.
אלו דברים שהיו גם בחיים שלנו בארץ,
אך בתחילת המסע- הם וכנראה גם אנחנו, היינו בחוסר מנוחה, שלא איפשר התהוות.

זמן עם ילד חסר מנוחה יכול בקלות להפוך לכאוס, בעוד שילד בתהליך התהוות פעיל ימלא אותו בעולמו. אז זה קורה יותר ויותר, אבל בהדרגה.
זו פשוט הסתגלות שהיינו כולנו ועודנו צריכים לעבור, ואני בהחלט מזהה את פירותיה.
חלק מהילדים זרמו מיד עם השינויים, אך הרגיש(ים) יותר- היה להם קשה קשה- והנה לאט לאט מבצבצת גמישות חדשה, יכולת התאוששות. כוחות.

אני שמחה כי אלו מתנות לכל החיים ובהחלט חלק מהסיבות ליציאה למסע.

בונים סירה ומשיטים אותה, איזה כיף שחזרה היצירתיות

מכינים יצירות ומוכרים אותן בחוף

ולפני סיום- אז למה עברנו בית ככה ביום???

סיפור קצת הזוי

כשאירחנו את הביקורים גרנו במקום מדהים. בית על החוף, ממש בתוך הג'ונגל, עם קופים שמסתובבים מדי פעם על הגג או במרפסת
(לא קופים חוצפנים או תוקפנים, רק עושים סיבוב והולכים),
חשמל רק כמה שעות בערב, בלי חוטי חשמל, wifi קלוש.
בקיצור- חיים בטבע.

אחרי שהחברים ואחרי שסבתא נסעה- נשארנו עוד קצת,

היה שם מושלם, מתוייקים לי בראש רגעים קסומים של טבילות בים עם הקטנה לעת שקיעה.
הגוף הקטן שמחבק ומטפס עליי.

עד שלילה אחד איתן ואני התעוררנו מרעש מטורף, כשבחוץ מסתובב על החוף בחור שיכור כלוט, מנפץ נפצים וחפצים להנאתו, צורח מקלל ומתפשט.

למזלנו הילדים לא התעוררו, אבל פתאום קלטנו שבגן עדן המבודד הזה, אנחנו בבית עם קירות מזכוכית, דלת שלא באמת ננעלת, אין שכנים, אין חשמל, משטרה- יש באי הזה אולי שוטר אחד שבטח ישן, ובכל מקרה אין ממש כביש ישיר אלינו.

זה לא היה נעים… ועל הבוקר חיפשנו בית חדש, העמסנו את פקלאותינו ועברנו.

בית מהמם בחוף מבודד, עם ממש מעט חשמל והרבה טבע

קופים במרפסת

שקיעות מאלפות

ורגעים קסומים של טבילה לעת שקיעה עם הקטנה

אבל קצת פחות מגניב כאמור בלילות הזויים.

אז עכשיו בבית חמוד אחר, פחות מבודד, ולא על החוף,
חוזרים לשיגרה שלנו- חוגים לילדים, קצת חברים, ושאר פעילויות

וחג העצמאות התאילנדי, שהבנים השתלבו מיד במנהגיו- להשפריץ מים על כולם

ובעוד שבועות ספורים, אחרי שאתקדם עם כמה דברים שחשוב לי בעבודה- ממשיכים לנו לויאטנם.
ומה יותר מתאים מלסיים את הפוסט הזה בשיר שהמרכזי שר כבר כמה ימים?
אשה אחת גרה בתוך אבטיח גדול נורא…