פוסט 19- לאוס, תאילנד ואבעבועות

הגענו ללאוס אחרי דרמה קטנה עם הטיסה, סיפור שכך היה:
היתה לנו המתנה של שעתיים בין הטיסה מסוראתני לבנגקוק ועד הטיסה מבנגקוק לאודאנתאני- עיר בתאילנד, בקירבת הגבול ללאוס, ממנה היינו אמורים לעבור את הגבול רגלית.

שעתיים זה בדיוק זמן להתרענן, לאכול משהו קטן ולשמוע פרק מהארי פוטר- שאני מקריאה לבנים ומעביר זמן מצוין בהמתנות (איתמר כבר קרא את הספרים בעצמו אבל עדיין נהנה להקשיב, ולנורי זו שמיעה ראשונה).

את כל זה עשינו והגענו בשמחה וששון לשער, 15 שעה אחרי שפתחו אותו- כדי לגלות שהוא בדיוק נסגר, ואין- לא מוכנים להעלות אותנו לטיסה! זה אף פעם לא קרה לנו!
היו עוד כ20 דקות עד להמראה, אך הפקידה בשלה. לא מוכנה לפתוח את המחשב ולתת לנו לעבור. זה היה מעצבן כל כך.
אחרי שראינו את הדקות חולפות בעת הויכוח, עד שמגיעה שעת ההמראה- הבנו שאין מה לעשות. לא נותר כלום לעשות חוץ מלבכות, כמו שד"ר ניופלד האהוב אומר.
זה אכן היה מפגש עם חוסר תוחלת.

אז אחרי זמן אבל קצר בו ישבנו כולנו מבואסים, החלטנו להוציא מתוק מעז. הזמנו כרטיסים חדשים לבירת לאוס עצמה- ויאנטיין-, בלי המעבר הרגלי בגבול.
חראם על הכסף (לא מעט בכלל!). וכך עשינו.

בינתיים החוויה שלנו בלאוס היא קצת הקיץ של אביה: מסיבה מושקעת שאיש לא בא… זה התחיל בטיסה שהזמנו 4 שעות לפני שיצאה- בחברת התעופה הלאומית של לאוס.

כל כך שמחנו שהיה מקום וכשהגענו ראינו מטוס מהודר, עם פינוקים שכבר מזמן לא נתקלנו בהם, בכל הטיסות לואוקוסט שאנו נוסעים בהן- מושבים מרווחים ומפנקים, דיילות שמציעות שתיה, אפילו ארוחה קטנה בקופסה (בטיסה בת שעה!).

לא עוד לראות את האוכל חולף למרמרת הילדים שהוריהם הקמצנים בחרו לא להזמין אוכל במחיר מופקע לטיסה בת שעה. פה האוכל פשוט הגיע, דיילים להוטים לפנק, ובעיקר- שורות על גבי שורות של מושבים, מרווחים וריקים- רק לרשותנו.

היינו אולי 20 נוסעים.

זה המשיך בשדה התעופה רחב הידיים והריק לגמרי. אולמות שלמים שהילדים ערכו בהם תחרויות ריצה. אין תור. ערימות של פקידים רק לשירותנו. אפילו המסוע של המזוודות- מסתובב לו ריק ועליו הר התיקים (והפסנתר :)) שלנו ועוד תיק או 2 מזדמנים.

זה המשיך במלון חביב, וריק. רחובות די ריקים. ואפילו גילינו ביומנו הראשון מסעדה יפנית יפה וחדשה שהסתבר שרק נפתחה- ישבנו בה לבד, על החשבון הופיעה הספרה 1 והסתבר שאנו הסועדים הראשונים בה, וגם היחידים, כשסביבנו מתרוצצים 4 מלצרים, מנהל המסעדה, השפים וחבריו של המנהל, שבסיום הארוחה עמדו בשורה לברך אותנו ביציאתנו.

היה טעים מאד, היינו לבד עם צוות של 15 עובדים

המשיך גם בביקור של איתן והילדים בפארק מים (מוצלח!) בעיר, בזמן שאני עבדתי,
גם בביקור בקניון לחפש סנדלים לקטנת הבית- היינו די לבד, אפילו המדרגות הנעות דוממות- ומתחילות לנוע רק כשלוחצים על כפתור.
בלאוס, ששטחה 240,000 קמ"ר חיים רק 7 מליון תושבים.

אכן מדינה די ריקה. זה ממש בולט לנו ביחס לישראל ולשאר מדינות המזרח בהם אנו מסתובבים בשנה האחרונה. לא רגילים לאיוורור האנושי הזה.
לאוס גם בעלת התואר המפוקפק "המדינה המופצצת ביותר בעולם" אחרי שזכתה להפצצות מאסיביות על חלקה במלחמת ויאטנם (או "מלחמת אמריקה"- כפי שקוראים לה בויאטנם).

השלטון פה קומוניסטי.

הגענו לפה רק כדי לעשות ויזה להודו.
התכנית היא להגיע להודו לכמה חודשים, להתמקם במקום אחד. לנסטינג, או חיי שגרה לכמה חודשים.
אבל עכשיו כשאנו בלאוס נפתח לנו התיאבון גם לטייל קצת. מקום חדש, מסקרן. הילדים מתבוננים בסקרנות מסביב וכיף לראות אותם גם מסתכלים. האנשים בלאוס שפגשנו עד כה- נעימים והאווירה טובה. הרבה מקדשים בודהיסטים. אנו מאד סקרנים לצאת לכפרים שמחוץ לעיר הבירה.

בינתיים עברו כמה ימים. ימי סידורים בלאוס- ויזות ועניינים.
חטפתי – לראשונה במסע,  כמעט אחרי שנה- קלקול קיבה מהגהינום.
שוכבת לי בחדר בלאוס ודי באסה.
געגוע לבית בקופנגן, לבית בארץ…. כשמרגישים לא טוב מה שהכי רוצים זה בית.
ופתאום דאגות- מה יהיה אם יקרו לנו דברים כאלה בהודו? מה אם הקטנה תחלה? בכל זאת הודו. בעוד שבוע וחצי נוסעים להודו ופתאום עולים לי המון חששות, שלא היו לפני היציאה למסע.

חיכינו בעצם המון זמן לפני הודו, היינו בהודו המון כזוג, אבל מהפעם האחרונה עברו 10 שנים ומה יהיה שם? איך יהיה? איך הילדים יגיבו? אנו טוחנים להם במוח על הודו עד שהם כבר ממש רוצים לסוע. ראיתי עם הבנים גם כמה פרקים מהסדרה האהובה עלינו של גידי ואהרוני- על הודו. זה עשה להם מאד חשק. אבל אני מוצאת את עצמי בחששות. איך יהיה ומה עם הקטנה? ואיך יהיה לנו? שכרנו בית ופתאום בתמונות הוא נראה לנו קטן מדיי… ומה נעשה שם עם הפרות והמחלות?

שוכבת במיטה בלאוס ומוטרדת.

חלפו להם כמה ימים נוספים בלאוס, בהם המתנו שאתאושש, רצינו לסוע ללואנג פראבנג שנראתה לנו מעניינת, יפה ומרתקת. להיות שם שבוע וחצי עד הטיסה להודו נראה כמו רעיון טוב. אך בינתיים חיכינו בויאנטיין לויזה להודו שתגיע מהשגרירות ההודית, ולי שאתאושש.
אחרי עוד כמה ימים גמלה החלטה. הנסיעה ללואנג פראבאנג- 10 שעות באוטובוס היא מעל לכוחותי כרגע (וטיסת פנים מעל לתקציביי). החלטנו לחשב מסלול מחדש.

הבנו שלאוס לא באה לנו טוב הפעם.
כנראה שמטוס שמתפספס במערכה הראשונה, מבשר על קלקול קיבה נוראי במערכה הבאה :). ההחלטה: נוסעים לבנגקוק עד הטיסה להודו. העובדה שאחי הגדול ואשתו נמצאים שם בטיול, והעובדה שחברים למסע מצאו לנו שם דירה מאלפת, בבניין בו הם שוכרים- הכריעו את הכף (אין כמו לוטן כסוכנת הנסיעות שלנו!).

וכך מהיום למחר קנינו כרטיסי טיסה מלאוס לבנגקוק. אני עדיין מופתעת ונרגשת כל פעם מחדש מהאפשרות הזו לתנועה. מהחופש הזה.

ופה מילה על ההסתגלות של הילדים.

בתחילת המסע הקפדנו מאד על שהיה ממושכת בכל מקום, על הכנה לפני כל תזוזה. אלו היו הכרחיים במיוחד עבור הבכור, הרגיש יותר לשינויים, ועבור קטנת הבית, שגם היא זקוקה להכנות.

זה בהחלט אחד הפירות שאני רואה במסע הזה.

המהירות בה כולם מסתגלים לשינויים, כמה הם עוברים יותר בקלות.

כמה בעצם תחושת הבית הולכת איתנו- ומגיעה מהביחד, ממעט החפצים הקבועים המשמעותיים שבאים לכל מקום (אצל איתמר לפסנתר יש תרומה גדולה לכך),

ומהזיכרון החי אצל כולנו- שגם אם שינוי אכן מערער משהו במערכת, תקופת ההסתגלות היא זמנית, היא חולפת.

גם אם יש אי שקט, אנחנו מוכנים אליו יותר ויודעים שלא נתפרק. בתוך זה לעמדה הפנימית שלנו, המבוגרים- יש תפקיד מכריע. אנחנו כבר יודעים שתהיה התרגשות ויודעים איזו הכנה לעשות ומתי. חלק מהילדים מתרגשים ונהנים, וחלק כאמור נכנסים לאי שקט ועבורם צריך הכנה קצרה עם הרבה דגש על מה שלא משתנה, ופחות על מה שחדש.

כבר יודעים שעדיף שאחד מאיתנו יצא עם הילדים בעוד השני אורז (טוב, בזמן שאיתן אורז, על מי אני עובדת? זו המומחיות שלו:) אם אני אארוז לא נצליח לזוז לשום מקום).
כבר כולם יודעים שהוא יהיה קצת עצבני בזמן וסביב האריזות ושוב יתלונן שיש לנו יותר מדי דברים. אפילו הילדים כבר יודעים ואומרים לו את זה…

ובעיקר יודעים שכל זה יחלוף לו.

ואכן- 24 שעות אחרי שויתרנו על לאוס בפרק הזה (אולי עוד נשוב!) אנו נוחתים בבנגקוק, נוסעים במונית לבית בקומה 24 בסוקומוויט. הילדים בהתלהבות מהציוויליזציה, ומהבית הנקי והנעים. ובעיקר קונה אותם הכיבוד שמחכה בחדר והבריכה בקומה 11 שנשקפת מהחלון.

בכולנו וגם בהם חיים הניגודים- מצד אחד אוהבים שקט וטבע, ומצד שני מתרגשים מהאורבניות הזו, לפחות לכמה ימים. כמה נעים שאפשר לנוע בין שניהם.

הספקנו בינתיים לפגוש את ניק לוטן והילדים- שמלווים את המסע שלנו כל פעם בנקודה נוספת,

לפגוש אחי ואשתו שמטיילים בתאילנד ולבלות איתם יום נעים- נסיעה באוטובוס סירה ברחבי העיר, וביקור בארמון המלך- אחד המקומות המתוירים ביותר בתאילנד, שטרם ביקרנו בו.

ובעיקר הספקנו לקום אתמול בבוקר לאבעבועות רוח של קטנת הבית!

בעוד ימים ספורים אמורים לסוע להודו…

היום עבר בהתלבטויות שבסיומן החלטנו לדחות את הטיסה המתוכננת להודו, עד שהקטנה תחלים. החלטנו לא להדביק את כל המטוס, אף שמסתבר שזה כנראה יעלה לנו בממון לא מועט ונפסיד את עלות הטיסה :(.
אז עכשיו בבנגקוק לעוד שבוע לפחות! באים לבקר?

יוצאים לדרך- בדרך ללאוס, אנחנו על הצאן, המקנה והפסנתר

את המטוס הזה לא פיספסנו

לפחות יש הארי פוטר להנעים את זמננו בהמתנות במעברים

פגישה לא צפויה ומשמחת עם יואב ושרון בבנגקוק

בתחילת האבעבועות, עכשיו כבר הככככלללל מכוסה