אמצע נובמבר 2017,
אחהצ בים, 2 מטר מהחדר שהיה לנו לבית בחודש הזה.
הילדים משחקים להם שלושתם בכיף וברגוע,
2 הבנים בונים אמבטיה ענקית לקטנה, כולם בנחת- אשכרה חזון אחרית הימים,
והגלים מלחכים בעדינות את החוף.
הכל כמעט כמו בפנטזיה שלי.
אבל ממרומי עוד רגע חודש למסע, אני יכולה להגדיר את החודש הראשון כחודש הסתגלות. חודש עם הרבה רגעים קסומים של וואו איך אנחנו פה במקום המקסים הזה? איזה כיף!!!,
ולצידם רגעי קושי מטורף.
מפגש עם מציאות מאד שונה מהפנטזיה,
הבנה שמאד קשה לתת מענה לצרכים של 5 אנשים שונים.
והבנה שהתכנית המקורית של להגיע ולהשתקע, לבנות שיגרה- דווקא לא מתאימה לנו כרגע.
לנו ולקטנה, החוף והשגרה הנעימה עושים נעים.
לי יש זמן לעבוד כל יום כמה שעות בנחת,
ישנים טוב אוכלים טוב ושוהים בגלויה.
אז מה רע?
אבל זהו, שזה לא עבד כל הזמן.
פערים בין מציאות לפנטזיה
הפער הראשון: הרבה ששמעו שאנחנו יוצאים למסע, שאלו את שאלת השאלות:
מה, תהיו עם הילדים 24/7? לא תשתגעו?
ואני גיחכת לעצמי- פחחח, קטן עלינו! אותנו זה ממש לא מפחיד!
הרי גם בארץ אנחנו רוב הזמן בחינוך ביתי-
הבכור היה עד גיל 8 בחנ"ב ואז נכנס לבית ספר (נקלט בקלות ובמהירות, תודה ששאלתם,
בלי גן שמכין לבית ספר ואפילו בלי כיתה א' שמכינה לב'),
ושני הילדים האחרים- בן ה-8 ובת ה-1.9 מעולם לא היו במסגרת. רק בחנ"ב.
אז אנחנו רגילים להיות איתם המון,
אפילו חיכיתי לזה שיהיה לנו עוד יותר זמן להיות רק אנחנו.
נסענו כמה פעמים לטיולים של 3 שבועות עם הילדים,
אני אוהבת לבלות עם הילדים שלי! (לפחות רוב הזמן)
התפיסה ההורית שלי גם היא תומכת בזה שהבית, המשפחה- הם המרכז.
לכן לא חששתי בכלל גם מהשאלה השניה- איך "תתלשו" את הילדים מהשיגרה שלהם?.
גם פה לא חששתי כלל- הרי הם יהיו איתנו!.
ההיקשרות למשפחה לתפיסת עולמי, חשובה יותר מכל חוג, פעילות או אפילו שיגרה.
אני חייבת לציין שזה נתן לי הרבה אומץ וביטחון לעשות את הצעד הזה,לצאת למסע כזה.
וזה נכון. אני שלמה עם תפיסת העולם הזו.
בארץ אנחנו חלק מקבוצת חינוך ביתי, יש מפגשים, גם ביה"ס של הבכור הוא סוג של קהילה- יש חברים של הבכור מהכיתה, יש שכנים, יש בני דודים, סבא וסבתא ומשפחה, יש בייביסיטר מדי פעם.
אנחנו הרבה עם הילדים בארץ, נכון, אבל זה שונה לגמרי.
הידיעה שאנחנו במסע ארוך עושה את זה גם שונה מאד מכשיוצאים לטיול, אפילו של חודש, ויודעים שהכל מחכה בארץ. זה השפיע על כולנו.
אז, לא נעים להגיד-
בחודש הזה קצת השתגענו.
השתגענו מלהיות עם הילדים כל היום, כי גם כשאנחנו "איתם כל היום" בארץ (לפחות מישהו מאיתנו), הם מאד עסוקים- במפגשי חינוך ביתי, הם מגיעים פעם ב… לפעמים אפילו כמה שעות, כשרעבים נניח, ושאר הזמן מתרוצצים להם עם חברים,
בעוד אנחנו זמינים להם. אבל הרבה ברקע.
גם אנחנו יוצאים לעיסוקנו.
ופה פתאום- סביבה חדשה, שפה לא מוכרת, בלי חברים מוכרים, מפגשים ושכנים. הכל שונה.
הקטנה כן נהנתה די מהר מהשלווה ומהטבע הבלתי אמצעי
לבנים היו הרבה רגעי הנאה וקסם, הטבע, הים והחוץ עושים להם טוב.
אבל גם, צריך להודות באמת- הם כן קצת השתגעו.
הוא בן 11 והשילוב של למצוא את עצמו המון שעות איתנו ובלי העיסוקים והחברים שלו, יחד עם עצם השינוי הגדול הזה בחיים, שמאתגר כנראה מאד- הוציא הרבה קושי.
כל החוף סער וגעש
היו סערות ואי שקט
בפנים ובחוץ.
(מלשון גינה)- שמאמינה בהבשלה, פירות, התפתחות,
גם אני נזרקתי לא מעט לעמדת ה"פסלת"- שרוצה לעצב הכל עכשיו ומיד.
למגר התנהגויות בלתי נסבלות.
רק כשהצלחנו טיפה לנשום, לא להגיב על כל דבר מיד,
להתמקד בלצאת מסיטואציה במהירות בלי לנסות לחנך בעת התקרית-
אלא פשוט להתמקד באי נזק ליחסים. להרפות ולא להיכנס בכל הכוח.
רק כשהצלחתי ליישם את מה שאני יודעת, אבל קשה לפעמים כל כך לעשות- רק אז
דברים נרגעו.
הבנו הרבה דברים, ושינינו דברים. סך הכל גם מזה צמחנו.
אולי זה ההרכב המשפחתי הספציפי שלנו- ילד על סף גיל ההתבגרות בקצה אחד,
קטנטונת שעדיין זקוקה לשנ"צ וקצב רגוע בקצה השני
(והגברת מהסוג שצריכה שקט ומיטה כדי לישון כמו שצריך)- שיוצר פערים לא פשוטים.
אולי זה העובדה שאני מדריכת הורים, ושגם בשוטף הבית הוא המרכז שלנו-
אולי זה פער טבעי בין פנטזיה מציאות, קושי של התחלה,
משיחות עם עוד משפחות שיצאו למסע, אני שומעת מרבים רבים שהחודש הראשון לא היה פשוט בכלל!.
אולי זה פשוט אנחנו.
אבל העובדה היא שהחודש הראשון היה מלא במעברים בין כיף אדיר לקושי אדיר.
וגם הגשם נמאס עלינו.
קופנגן מהממת כשהשמש זורחת
אז החלטנו לנוע,
ומחר טסים לכמה שבועות לצפון תאילנד.
נחזור לקופנגן אחרי חודש- לקראת ביקור ראשון ומהמם של אחותי!
והנה כמה תמונות של רגעים קסומים, שגם הם היו בשפע, באמת! בחודש הזה:
נעים בדרכים 
תגובה אחת הוסף תגובה