פוסט 23- הימלאיה

4 בבוקר, קמה לשירותים ולא מצליחה לחזור לישון.
שקט מוחלט בחוץ פה בדרמקוט.
בלי רעשים של מכוניות חולפות או זמזומי חשמל, או רכבות. פשוט שקט, וחושך, של כפר בהרים בלילה.
ובכל זאת אני ערה לגמרי ולא מצליחה להרדם.

שוכבת לי ערה, לא מבינה למה אני לא נרדמת.

מתחילה לחשוב על מה יש לעשות, על דברים שקשורים לעבודה.

מקשיבה לילדים הישנים- כולל קטנת הבית שישנה לה פה ממש לידי, ופתאום קולטת- אני לא ישנה כי אני מתרגשת.

מתרגשת כי עוד שבוע פחות יום אנחנו על מטוס לארץ, אחרי שנה ו-8 חודשים.
לא ייאמן איך הזמן הזה עבר!

לא ייאמן שכשנסענו, הצעירה היתה בת 1.9. זה אומר שכמעט חצי מהחיים שלה עברו במסע.

לא ייאמן שבקרוב נפגוש את כל בני המשפחה והחברים.
חלקם אמנם באו לבקר- 6 ביקורים היו לנו בזמן הזה! כפרה על כולם- אבל חלק מהאנשים לא ראינו כמעט שנה ו-8.

זה המון זמן!

איך יהיה להיפגש? מצד אחד גם בארץ היו תקופות שלא ראיתי חברות שגרות רחוק איזה שנה. אבל בכל זאת, כל כך הרבה עבר עלינו…

ובקרב המשפחות המטיילות, כולם "מזהירים" שתכלס, בארץ, אף אחד לא רוצה לשמוע את הסיפורים. והאמת, אני יכולה קצת להבין את זה, כל אחד טרוד בשגרת חייו.

גם אי אפשר באמת לזקק שגרת מסע, שגרת חיים, ל"סיפורים". לא מכיווננו ולא מהכיוון השני.

הרי יחסים זה משהו הדדי, אינטימי. תחושת קירבה.

איך זה יהיה? אצליח להרגיש את זה?

היה לנו טוב לפני שנסענו. לא עזבנו ברע או במיאוס. להיפך- זו היתה אחת התקופות שהרגשתי שכולם במקום טוב, כמו שתיארתי כאן, ואיך זה יהיה עכשיו?

אמנם אנחנו מגיעים רק לחודשיים, ואז ממשיכים במסע, אבל איך נרגיש? שייכים, זרים?

ואיך יהיה לנו ללכת ברחובות תל אביב? רוב המסע הזה אנחנו מוקפים בטבע. לא נמצאים כמעט בערים. איך יהיה שוב לנהוג באוטו? למצוא חניה? (למה אין ריקשות בתל אביב?) לראות שלטי פרסומת? נראה הזוי. בטח נהיה קצת בהלם תרבות…

ועוד כל כך הרבה מחשבות והתרגשויות- לחבק אנשים אהובים, מבחר בלתי נדלה של ספרים בעברית, לסוע באופניים (זוממים לקנות לקטנה אופניים ראשונות בדקטלון בומביי, בדרך לארץ!), פארק הירקון, שבוע הספר,

פלא שאני לא מצליחה לישון???

אז אחרי שנתתי מקום להתרגשות, יכולה גם להסתכל בעיניים מחודשות על הזמן שלנו כאן. לברך עליו כי הוא יקר ערך כל כך! עוד מעט נהיה במציאות כל כך שונה…

אז מה היה לנו בחודש וחצי האחרונים?

אחרי פרידה מגואה, שהיתה לנו לבית נוסף (מתכננים לשוב אליה בספטמבר, לעוד עונה), נסענו לרג'פור- כפר בהרי ההימלאיה, בו איתן לקח סדנת יוגה, אצל המורה שלמדנו אצלו יחד חצי שנה לפני הילדים.

הכפר מקסים והמפגש עם ההרים, אחרי תקופה כה ארוכה שהיינו במזג אויר טרופי, היה מרגש לכולנו.

הילדים התרגשו מהגבהים, פסגות מושלגות, קרירות אחרי המישורים שהתחילו להיות מהבילים.

התארחנו אצל משפחה הודית, בתיווך המורה ליוגה (אין ממש מלונות נוחים בכפר).

מצד אחד חוויה, ואכן היו קטעים חביבים בהם הבת שלהם שיחקה עם הילדים בחוץ בדמינגטון, והם היו מארחים סופר נחמדים.

מצד שני- אמנם התארחנו בקומה משלנו בבית, עם 2 חדרי שינה ומטבח, היה מרחב, אך זה באותו בית והילדים שלנו מייצרים רעש כדרכם של ילדים. מצאתי את עצמי מהסה אותם לא מעט, וזה היה קצת מבאס. אף אחד לא העיר לנו, אבל לא רציתי שנפריע,  איתן היה ביוגה רוב היום, ואני בעיקר הייתי עם הילדים. לא היו עוד משפחות מערביות בכפר אז בילינו הרבה עם עצמנו.

כמה תמונות מרגפור והאיזור, ומליל הסדר שנסעתי אני עם הילדים לרישיקש:

 

אחרי שבועיים בכפר, הסתיימה סדנת היוגה של איתן ושמנו פעמינו לדרמסאלה.

לקחנו מונית רחבת ידיים כדי להקל על ההתניידות עם הצאן והמקנה שלנו (כולל גיטרה ופסנתר), 10 שעות שעברו באופן מפתיע ממש בטוב- בעיקר הודות לערימות של פודקאסטים משובחים לילדים (כיכבו "המובן מאליו", "אגדות אמיתיות") ולשק ממתקים מושחתים שהמשפחה המארחת העמיסה על הילדים לפני הנסיעה (איפסנו וארזנו את עקרונות התזונה הבריאה למשך הנסיעה).

הגענו לדרמקוט בערב ושמנו פעמינו למסעדה הקרובה- "שמיים".

אחרי שבועיים שהיינו בכפר קטן די עם עצמנו, אכלנו אוכל הודי בלבד ולא פגשנו משפחות מערביות- ההגעה לדרמקוט היממה אותנו, אבל תכלס יש מצב שזה היה מהמם אותנו בכל מקרה, כי במשך כל המסע לא היינו כל כך עמוק ב"שביל החומוס". זה לא שהיינו רק במקומות מבודדים שרגל אדם לבן לא שזפה אותם-  אבל לא נתקלנו במקום כזה– שלטים בעברית, אוכל ישראלי במסעדות, ובעיקר- המון המון ישראלים, חלק אחרי צבא, בחבורות גדולות וקטנות, גם משפחות.

היינו קצת בשוק. היינו בדרמקוט לפני 15 שנה ולא זכרנו את זה. איתן לדעתי רצה לעשות אחורה פנה 🙂 אבל אני דווקא הרגשתי צמאה לחברה ואיוורור.

ואכן, בבוקר למחרת פגשנו כבר חברים מגואה שהגיעו לפה לפנינו. משמח!
באור היום התגלה הנוף היפהפה, וגילינו שיש פה אוצר בלתי של אפשרויות!-

סדנאות מעולות לילדים ומבוגרים, לימודי מדיטציה, הדלאי למה שבדיוק הגיע למקלוד גאנג' הסמוכה- מקום משכנו, אוכל טעים וזול בטירוף (פרט חשוב לזללנים כמונו)

כל זה מוקף בטבע נפלא שמזמין אפשרויות בלתי נגמרות לטיולים ארוכים וקצרים.

וחלק לא פחות חשוב- הרבה משפחות, שאת רובן הכרנו מגואה, חברים חמודים וכייפים! לנו ולילדים.

אז ככה חלף לו ביעף החודש האחרון- תקציר של כמה מהדברים-
טיול מקסים בן יומיים מדרמקוט שעשינו עם כמה משפחות מקסימות לא פחות, טיפוס לגובה 3000 מ- מעייף לאללה (לי, הילדים רצו קדימה), אך שווה את הנוף:

לילה של כוכבים בו ישנו באוהלים על טריונד (איתמר צילם)

בטריונד

וחוץ מהטיול לטריונד, כל הזמן שיטוטים באיזור דרמקוט, כיף פשוט להיות בתוך הירוק הזה, המון טבע בלתי אמצעי:

שלל סדנאות שהבנים השתתפו בהן- בעיקר התחברו לגילוף בעץ, הבנים התנחלו בסדנת עץ של אומן הגילוף במשך כמעט שבוע. יש משהו מיוחד בלהתחיל מלוח עץ גס ולעבור דרך כל השלבים עד שבסוף יצרו כל אחד לוח שש-בש משל עצמו:

התוצר המוגמר, התלמידים הגאים והמורה המותש רג'יב.

סדנת קדרות:

 

טיול לכפר נאדי הסמוך, כמה יופינס:

ועוד אחד מהיתרונות הבולטים פה בדרמקוט: שפע משפחות, הרבה חברה לילדים שבשילוב עם זה שאין ממש מכוניות בדרמקוט אפשרו לבנים תנועה חופשית ועצמאות לנוע ממקום למקום. הם כבר ממש מתנהלים פה בעצמאות, הולכים ממקום למקום, מבלים עם חברים.
וכידוע- כשטוב לילדים- טוב יותר לכולנו 🙂

אז כך חלף לו חודש בלי שכמעט הרגשנו.

עוד לא הזכרתי בכלל את ה"מתנ"ס" שיש גם למבוגרים- בצורת שיעורי יוגה, סדנאות מדיטציה ועוד.

איתן אפילו זכה להגיע למפגש עם  הדלאי למה.

החיסרון היחיד הוא האינטרנט הגרוע בטירוף. שממש הקשה עליי לעבוד והכניס אותי לסיטואציות הזויות- כמו ללמד סדנה אונליין בבית קפה עם קליטה סבירה, בחוץ, כשבאמצע מתחיל לרדת עליי גשם! ואני בורחת עם המחשב הנייד, שמחובר למיקרופון, מצלמה, ראוטר, כבלים חשמליים שנשרכים אחריי… הזוי.

או כשמצאתי סופסוף מקום שמגדיר את עצמו כחלל עבודה אונליין, עם עמדות עבודה, חשמל, מסעדה קטנה, נפלא. רק שאת הפרט הכי חשוב שכחו- האינטרנט. שהיה שם מקרטע במיוחד.

כנראה שהמבנה הגיאוגרפי ההררי מקשה על התשתיות.

בכל אופן- יעד בעייתי לנוודות דיגיטלית, אך נפלא מכל בחינה אחרת!

כחלק מההתארגנות וההכנה לביקור בארץ הכנו למהכ"א בנים אלבום עם תמונות נבחרות מהמסע. משהו להחזיק ביד מהשנה ו-8 האחרונות, גם עבורם וגם שיוכלו להראות בארץ
כמה מחברינו כאן התלהבו מהרעיון- אז שמה אותו פה גם לטובת הדורות הבאים.
הסתכלנו בתמונות וקלטנו כמה הילדים גדלו…תקופת חיים.

אז זהו.

מסתיים לו חודש די נפלא,

מחר נוסעים לאמריצר למקדש הזהב, משם לבומביי לעוד יומיים ומשם לישראל!!

להתראות בקרוב