נחתנו בישראל ב-29/5/19, ועוד יומיים, ב-22/8 אנחנו ממריאים חזרה להודו.
כמעט 3 חודשים בארץ. איך מסכמים תקופה? כנראה שלא מסכמים. אני מרגישה שהשהות הזו (ביקור? חיים?) עוד תשקע ותמשיך לשלוח תובנות, רגשות ומחשבות גם בחודשים הקרובים, אבל בינתיים יכולה לסכם את הזמן הזה בארץ כהפתעה.
הפתעה, כי אמרו לנו לפני- תתכוננו. כולם בחיים שלהם, הם לא יעצרו הכל כי אתם באתם. אנשים עסוקים. קחו בחשבון שתרגישו אולי תלושים.
אמרו לנו- אף אחד לא באמת רוצה לשמוע סיפורים שלכם על המסע.
אמרו לנו- הפקקים, והנהגים בכבישים. והחום- מה אתם נוסעים לישראל בקיץ??
אמרו לנו- הקצב המהיר בארץ ישאב אתכם, יבלע אתכם. אם תהיו יותר מחודש תשכחו שאי פעם יצאתם. תישאבו למירוץ.
אז אולי המפתח להנאה בחיים הוא להגיע עם ציפיות נמוכות?
ואולי התמזל מזלנו ויש לו באמת משפחה וחברים מדהימים? כי באנו ולכולם היה זמן אלינו, ופתחו את הבתים ואת הלב, ואירחו ופינקו אותנו, ובאו, ורצו לשמוע ולדבר באמת.
ואולי אחרי ויאטנם ותאילנד והודו הכבישים בארץ פשוט נראים סופר רגועים,
ואולי בגלל שהחורף האחרון שחווינו היה ב-2017, ומאז שיצאנו למסע- כבר לפני כמעט שנתיים- אנחנו בקיץ תמידי, הולכים אחרי השמש, אז קיץ ישראלי זה ממש בסדר,
ואולי בגלל שאני עובדת גם לאורך המסע- הקצב בארץ לא הרגיש כמו דיסוננס. גם ככה אני מלמדת סדנאות ועורכת פגישות אישיות מכל חור, גם מקמבודיה, הודו, ויאנם, לאוס, תאילנד…
אז עבדתי במינון דומה לתמיד- מינון שמתאים ומאוזן לי- רק שבארץ האינטרנט יותר טוב ולא הייתי צריכה לדאוג לגיבוי במקרה של נפילת האינטרנט במונסון או צרה אחרת. זה לא הרגיש לחוץ.
ואולי בגלל שבאנו עם כרטיס יציאה- החודשים הללו הרגישו כמו עוד חלק של המסע. המשך של טיול, וטיול למקום סה"כ מגניב ביותר!
ואולי זה פשוט חלק מהתובנות שנבנו בנו במהלך המסע- שהחיים הם כאן ועכשיו. והכל הוא מסע אם מסתכלים עליו ככה.
כך או אחרת- הביקור/ שהות הזה מרגיש לי מאד מוצלח. לילדים זו היתה הזדמנות לבונדינג עם סבא וסבתא והבני דודים, לצעירה היה בונדינג עם גני השעשועים הנפלאים בתל אביב, הבנים חידשו והידקו קשרים עם חברים שלהם ובילו איתם הרבה. הבכור התחיל לסוע לבד באוטובוסים בביקור הזה- וזה נתן לו חופש תנועה לבקר חברים, לחדש את שיעורי הפסנתר עם המורה המדהימה שלו נועה. הוא נסע אליה לשיעורים פעמיים בשבוע, באוטובוס, ואפילו השתתף בקונצרט סוף השנה. חוויה מעצימה ביותר.
אני פגשתי חברות טובות ואהובות שלי, ביליתי הרבה עם המשפחה, בקטע טוב, שנתן לי להרגיש מאד עטופה. נהניתי מאד משפע של עברית, מהדבר הזה של להיות באותו איזור זמן עם אנשים שחשובים לי, יש בזה משהו מאד מרגיע.
ובכל זאת, אני חושבת שזה לא רק עניין של מזל, אלא שהצלחת הביקור נבעה גם מהתארגנות לפני.
התייעצתי עם לא מעט משפחות מטיילות אחרות לפני הביקור הזה- להגיע לארץ אחרי שנה ו-8, זה הרבה זמן, והסקנו מסקנות מהרבה חוויות ששמענו עליהם. ניסינו ללמוד מהן.
אז לטובת משפחות מטיילות עתידיות שמתכננות ביקור בארץ, אכתוב פה כמה נקודות שלדעתי עזרו לעשות את הזמן הזה מוצלח עבורנו.
אולי לחלקכם זה יראה טריוויאלי, אבל בתור אנשים סופר ספונטנים (שלא לומר, לא ממש מאורגנים), לנו ההתארגנות מראש בכלל לא היתה טריוויאלית, וממש עזרה בדיעבד:
1. לפני שהגענו, עשיתי רשימה של כל מה שאני רוצה להספיק בזמן הזה בארץ.
מסידורים כמו ללכת לרופאי שיניים, לעשות בדיקות דם, דרך- לקחת את הצעירה להופעת מוזיקה של עלמה זהר האהובה עליה או להצגת ילדים בעברית, להשתתף בסדנה להכנת יומן ויזואלי, ועד- להעביר הרצאה שלי בפני קהל באופן פרונטלי. כתבתי שם גם רשימת אנשים שחשוב לי לפגוש.
2. חודש לפני שהגענו יצרנו קשר עם כל מי שידענו שחשוב לנו לראות- וקבענו עם אנשים זמן ביומן! ברמה של -שבועיים אחרי שאנחנו מגיעים, ידענו שאנחנו הולכים בשישי אחה"צ לארוחת ערב אצל אורי ואיריס! הכי לא ספונטני שלנו אבר!!! אבל פייר? זה היה מעולה. כי ככה וידאנו שיהיה מקום ל"אבנים הגדולות". שמה ומי שחשוב לנו בטוח נראה, ולא נצטרך להתעסק עם תיאומים ספונטניים עם כולם בבת אחת איך שנגיע. ההפתעה- אנשים פינו לנו זמן באהבה ובשמחה.
3. לוקיישן לוקיישן לוקיישן. שכרנו דירה מראש לחודש הראשון, במרכז תל אביב. השיקול היה שיהיה לנו קל לעשות ככה את ערימות הסידורים שהיו לנו (ככה זה, הם מצטברים כשנמצאים כמעט שנתיים מחוץ לישראל) , שנוכל להתנייד בקלות בלי אוטו. להיות קלים. שנוכל להנות מכל מיני אירועי קיץ חביבים שיש בתל אביב – שבוע הספר, הצגות, ים, וכו'. ונהיה במרחק הליכה מכמה חברים ומההורים שלי שעברו לתל אביב לפני כמה שנים (אחרי חיים שלמים בכפר) ומאחותי. זה היה שיקול סופר נכון עבורנו.
אחרי כמעט שנתיים שרובן עברו עלינו בטבע,
חששנו קצת מאיך יהיה במרכז העיר, אבל זה הרגיש פשוט כמו ביקור בעיר גדולה, ותל אביב היא באמת אחלה עיר לתקופה. שכרנו דירה פיצפונה, שהיתרון בה היה בעיקר המיקום. בזכות הפיצפונות- זה הרגיש יותר כמו מלון או גסט האוס. זה עזר להמשיך את חוויית הטיול במידת מה. אני רואה את זה עכשיו, כי כשהחלטנו להאריך קצת את שהותנו, שכרנו דירה זמנית אחרת, בצפון העיר. דירה מרווחת וסופר נוחה, וזה מרגיש קצת פחות מסע ויותר חיים, מזכיר יותר את איך שחיינו לפני הנסיעה (לא שזה רע).
אני חושבת שהדברים הללו מאד תרמו לוול-ביינג שלנו בביקור הזה.
——————————————————————————————————
פעם קראתי ספר יפני נפלא, ששכחתי את שמו, על מישהי שעורכת רשימות על כל דבר. נדמה לי שגם הספר עצמו היה כתוב ברשימות.
אני עצמי חובבת מאד רשימות. פעם מזמן, עוד בטרם הילדים, באחד הטיולים שלי עם האיש, ערכתי יומן טיול שלם כרשימות: רשימת המאכלים הטעימים שאכלנו, רשימת המאכלים המוזרים, רשימת אנשים נחמדים שפגשנו, רשימת חיות שנתקלנו בהן, רשימת רגעים מצחיקים/מרגשים/מעצבנים ועוד ועוד.
והנה עכשיו מתחשק לי לסמן חוויות מהחודשים הללו במולדת כרשימות, כדי שישארו איתי.
אז מה היה לנו?
3 ימי הולדת: בר מצווה (סופר מרגשת!) לבכור, יומולדת לי, יומולדת למרכזי
3 סדנאות: סדנת יוגה מוצלחת שאיתן לימד, הרצאה פרונטלית (מוצלחת!) שאני לימדתי, ואפילו הבנים אירגנו ולימדו סדנה להכנת צמידים יפים- סדנה שהם יזמו, לימדו, ונהנו מאד גם להרוויח ממנה.
(ועוד כמה סדנאות אונליין שאני לימדתי, אבל זה בשוטף)
1 נסיעה שלי פעם ראשונה בלי הילדים, לשבוע (!).
מלא מלא כלי תחבורה- הצעירה למדה לסוע באופניים קטנות, ובקורקינט. לא ירדה מהגלגלים. גם הבנים- אופניים, קורקינטים, רולר בליידס.
אין אפשרות לילד לסוע ככה במזרח, והם בהחלט ניצלו את ההזדמנות בארץ.
וחוץ מזה לכולנו- מוניות, רכבות, אוטובוסים, אוטו שהשאלנו מדי פעם (תודה להורים). העולם נראה קצת אחרת כשנוסעים בעיקר בתחבורה ציבורית.
הופעה של "גדולים" שלקחתי את הבכור
———————————————————————————————–
והנה בינתיים כבר עבר לו עוד יום, והגיע יומנו האחרון במולדת.
בחמישי בבוקר ממריאים, בטיסה שתעביר את החיים שלנו ממקום למקום. את התרמילים והפסנתר והגיטרה והספרים ואותנו.
מצד אחד יש בי חלק שמתעצב קצת לעזוב, נעים כל כך להיות באותו איזור זמן וקצב בו הכל מוכר- הטעמים, הריחות, המראות, וכמובן אנשים אהובים.
מצד שני, מבצבץ לו דגדוג נעים בבטן לקראת הרפתקה. וגם גואה- אליה אנחנו נוסעים, מרגישה קצת כמו בית. אני שמחה שבעוד כמה ימים נהיה בתוך הקוקוסים, סמוכים לים, עם הריח הזה באויר של ים וקוקוס וירוק. עם הקלות והצבעוניות והשייק אננס ומנגו שבטח אשתה בשקיעה כבר בסוף השבוע. עם שפע פירות טרופיים, ומפלים וטבע, עם הבית ספר שנפתח בשבוע הבא והילדים שמחים לחזור אליו, עם הבית המעולה שמחכה לנו. לסוע לגואה זה במידה מסוימת מרגיש כרגע כמו לחזור לשיגרה מבורכת.
אחת המסקנות שלי אחרי כמעט שנתיים של מסע, היא שחשוב לי להיות מוקפת בדברים שמשמחים אותי. לא רק בטבע סביבי, אלא ממש בדלת אמותיי. עם כל חיבתי לנדודים וטיולים, אני בסופו של דבר טיפוס סופר ביתי. אני אוהבת להיות בבית. להרגיש בבית זה ממש חשוב לי. כתבתי על זה הרבה פה. העניין הוא שמה שעושה לי להרגיש בית, זה לא הקירות, וזה אפילו לא רק מי נמצא איתי בבית (שזה כמובן חשוב מאד), אלא זה גם להיות מוקפת בדברים אישיים. למשל בציורים, או בספרים. ספרים מיד עושים לי תחושה של בית. ואני יודעת שיש ספרים דיגיטליים, שחוסכים מקום וזה. לא סובלת את זה. קוראת רק דפים אמיתיים. כשיש סביבי דברים שנעימים לי, שיש בהם משהו אישי שלי- אני יכולה מהר מאד להרגיש בבית כמעט בכל מקום. כשיש לי את הפינה שלי, את המקום הבטוח.
למדתי על עצמי שלא מסוגלת להיות הרבה זמן במקומות "גנריים" כאלו, עם תמונות כלליות ורהיטים כלליים. אני נובלת.
אז אחד הדברים שאנחנו עושים לקראת הנסיעה הקרובה, זה…להביא איתנו המון ספרים! לי ולילדים. יש אנשים שבשבילם בית, זה ריח של בישולים. בשבילי זה גם, אבל גם ספרים. לצורך זה שלחנו היום חבילה של 20 קילו של ספרים, שעושה את דרכה לכתובת בהודו. משוגעים? אולי. אבל תמיד גם אפשר לשלוח חזרה. התכנית היא בכל מקרה להתמקם שוב בגואה לכמה חודשים, וממנה לצאת מדי פעם לטיולים באיזור, כמו שעשינו בעונה שעברה. כך שנוכל להשאיר את הבית בגואה על חפציו, לצאת ולחזור. וכשאנחנו שם, זה הבית.
מה עוד? התרגשות, שמחה, עצב, הכרת תודה, הכרה בזמן שחולף ביעף ויש להשתמש בו כמה שניתן.
מחר נוסעים.
תודה לכל מי שעשה את הזמן הזה בארץ נפלא כל כך, למשפחות ולחברים שיש לנו, לגמרי זכינו. נתגעגע וכיף שכבר יש ביקורים מתוכנננים אלינו!
הפוסט הבא כבר יהיה מהודו.
והנה כמה תמונות למזכרת:
עוד הרבה בונדינג עם הבני דודים
והנה הסדנאות:
ימי הולדת- חגגנו למרכזי, לבכור ואפילו לי
ויומולדת לי!
בר מצווש!
ועוד כל כך הרבה הזדמנויות לבונדינג ולמפגשים כיפיים:
ובסוף בסוף- כמו ההפתעות שיש בסוף הכתוביות בסרט,
במהלך השתלשלות עניינים הזוי במיוחד, אנחנו פה, ערב אחרון, אורזים, ו"שף פרטי" חמוד, משקיע (וקצת הזוי) מכין לנו פה ארוחה במשך 4 השעות האחרונות. מסוג הדברים שרק לנו יכולים לקרות!
נעים בדרכים 
וואי רותי! איזה כיף לקרוא, נשמע שהיה לכם ביקור מהנה ומיטיב!
כיף שהצלחתם להתכונן, גם מבחינת התכניות לביקור וגם מבחינת הספרים.
ואני מלאת הודיה שהיינו בהרצאה הפרונטלית הסופר-מעולה!
חזרה נעימה לגואה!
אהבתיאהבתי
תודה רבה יסמין יקרה! היה אכן ביקור מהנה ומיטיב, וממש ממש שמחה שאפילו הצלחנו להיפגש לקטנה בהרצאה 🙂
גם כיף ממש שאת עוקבת ומגיבה 🙂
אהבתיאהבתי
סוף סוף התפניתי לעבור על המיילים לאחר כמעט חודש של העדרות ומצאתי את הפוסט הנהדר שלך. נהנינו מאוד מביקורכם ומחידוש הקשר עם איתמר נורי וכליל המתוקים. היה כיף אתכם ואנו כבר מתגעגעים. המשיכו ליהנות ולמצות את שהותכם בהודו ומקווים לראותכם בסוף העונה בישראל.
אהבתיאהבתי