לא כתבתי המון זמן… חלק מזה כי בעצם נבנתה שגרה מסוימת שחזרנו אליה, אנחנו כבר לא בטיול, זה חיים.
חלק כי בתקופה האחרונה הייתי גם במין תקופת התכנסות עבורי, בעצמי, בזוגיות. אנרגיה שמופנית פנימה ופחות החוצה.
ובכל זאת יש דברים שרוצה לסמן, לעצמי ולמען הדורות הבאים :)-
אז חזרנו לגואה בסוף אוגוסט
את פנינו קידם מונסון רטוב.
בזמן המונסון כל גואה מכוסה ניילונים, או זרועות של ענפי קוקוס יבשים,
כדי להגן על הבתים מפני כמויות המים.
היה רטוב, כן.
ועדיין- היה כיף לחזור לפגוש את הדברים המוכרים- קיסאן מהמכולת, הצ'אי שופ,
חברים שהגיעו גם מוקדם, ותחושה מגובשת כזו, כי יש מעט משפחות יחסית.
כולם נפגשים ב-2.5 המסעדות שפתוחות.
באנו השנה כאמור בראש של רילוקיישן 🙂
פרקנו את כל הדברים שחיכו לנו באיפסון, סידרנו את הדברים הנוספים שהבאנו- קאפלות, ספרים, משחקים.
איתן בנה לנו מתקנים לתמונות- די מהר הרגשנו בבית.
הבית מעולה, נעים, נקי, מרווח.
בהמשך נגלה שבעלת הבית אמנם נחמדה ולבבית, אבל קצת חולת ניקיון,
למשל- בהמשך העונה היא אימצה גור כלבים לבן קטן ומתוק- רוקסי,
שכליל אוהבת מאד. הבעיה שבהתחלה בעלת הבית לא כל כך רצתה לתת לו לצאת החוצה, כדי שלא יתלכלך. קצת פסיכי.
יש לה גם עוזרת בית שמשמשת כמרגלת לעת מצוא.
בהתחלה התפעלנו איך העוזרת מתייצבת פה כל יום שני בבוקר, מגיעה עם סולם כדי לנקות כל פינה-
כולל כנפות המאווררים, מבריקה את החלונות מבפנים ומבחוץ, אין גרגר אבק שמתחמק,
בעודה עובדת על הבית בשיא היסודיות 6 שעות.
בחיים לא חיינו בכאלה סטנדרטים של נקיון 🙂
ההתלהבות קצת ירדה כשגילינו שייעודה האמיתית הוא ריגול,
והבנו שהיא מדווחת בקאנקוני שוטפת- השפה של המחוז- לבעלת הבית על מחדלינו: לא החלפנו מצעים משבוע שעבר, היתה מגבת תלויה על דלת, יש חול במקלחת, הילדים יצאו יחפים מהבית ועלולים להכניס חול עם כניסתם וכו'.
מעצבן. אבל גם עם זה למדנו בסוף לחיות- ובעיקר לסדר היטב לפני העוזרת הקשוחה!.
כנראה העוזרת חברה באותו איגוד של איש הזבל,
שמגיע יום כן יום לא, שורק מחוץ לכל בית עם המשרוקית.
יש לנו בבית 2 פחים- פח לפסולת אורגנית (שמגיעה בסוף לפינת הפרות) ופח לכל השאר.
אם הפחים לא מחכים בחוץ, איש הזבל שורק ארוכות ליד הדלת,
ואחרי כן ממיין כל תכולת פח, לוודא שלא היתה שום טעון במיון.
טעות כמובן זוכה בנזיפה חמורה. מי אמר שבהודו לא יסודיים??
אז אם נחזור לתחילת העונה- היו לנו הרבה שעות משחק בבית, כי בחוץ חם ורטוב,
אז נהנינו מהביתיות שיצרנו, והנה גם נמצא שימוש למונופול הגמדי!
גם בחוץ זו היתה חוויה מיוחדת. כל הכפר עטוף ומחופה,
החוף ריק. פתאום מרגישים שאנחנו חיים באמת בכפר דייגים,
מה שבשיא העונה בהמשך – בדצמבר וינואר, הופך לאתר תיירות.
קשה לתכנן יציאות החוצה כי פתאום תוקף מבול.
אנחנו אמנם לא מסוכר, אבל כמויות הגשם שנשפכות- דליים של ממש- מספיגות אותך מיד.
הילדים חזרו לבית הספר, שנפתח בסוף אוגוסט- בשמחה גדולה,
חשבנו שננוח כמה ימים בבית מהמסע לפה, אבל כבר יום אחרי שהגענו הם רצו ללכת!
בית הספר לפני העונה קטן, רק הילדים "הקבועים" פה,
כאלו שגרים פה כל השנה, או שהגיעו מוקדם – כמונו.
יש משהו בלחזור לעונה שניה- למוכר, השפה שהם כבר יודעים הרבה יותר טוב, הצוות החם ששמח לקבל את פניהם, חברים מוכרים, הרגשתי שזה עשה להם ממש טוב. תחושה של ביטחון.
בית הספר עצמו עם כיתות פתוחות,
מין סככות כאלו,
אבל זה לא הפריע לילדים לשחק בגשם
כמה פעמים יוצא לשחק כדורגל במונסון?
סה"כ גם בגשם חם.
ובדיוק כשבארץ מגיע יורה,
פה מרגישים את שלהי הגשמים.
כמו היונה עם עלה הזית- המים לאט לאט כלים.
הים מתחיל להרגע, והמסעדות על החוף מתקלפות מהכיסויים.
הכל מתעורר לאיטו מחדש, במין מחזוריות כזו של הטבע.
ואנחנו- חונכים את החצר בבית שלנו.
אחרי כמה שבועות, השמש יצאה, והכל כל כך ירוק!
גואה נראית כל כך אחרת בכל עונה,
והירוק ירוק הזה מזמין לצאת לטייל. במרחק כמה דקות נסיעה לכל כיוון מפלים זורמים, נחלים, הכל יפה וחי. מלא ציפורים, פרפרים, כולם מתעוררים אחרי חודשי המונסון. חיים בתוך הטבע.
וככה לאט לאט התניעה לה העונה בנועם.
אני מאד שמחה שבאנו מוקדם.
באוקטובר היה לנו ביקור משמח של אחי יואב ומשפחתו,
היה מאד כיף לבלות איתם
והיה גם כיף לראות את המקום שאנו כבר התרגלנו אליו,
דרך עיניהם
וכמובן- לבלות זמן איכות יקר ערך עם אחי
רותם, בת הדודה, השתלבה מיד עם הילדים, כולל עם החברים מבית הספר,
ממש עם נסיעתם של אחי ומשפחתו, בסוף אוקטובר, הגיע לגואה ציקלון!
משהו שלא היה פה עשרות שנים.
היה מאד דרמטי.
גשם ורוח ללא הפסקה יומיים. עצים נופלים, החשמל והאינטרנט נפלו איתם.
אנחנו בסה"כ יצאנו בשלום- רק הצפה קטנה בחדר השינה ממים שחדרו מהמרפסת (כי באמת- למה לעשות חור ניקוז למים במרפסת? מיותר, לא?), אבל היו פה אנשים שנפלו להם רעפים מהגגות, החוף כולו נשטף, הים הפך לשחור וסוער.
איתמר כתב על הימים האלו ובכלל על שגרת תחילת העונה- בבלוג שלו- מוזמנים לקרוא!
אחרי הציקלון, בתחילת נובמבר התחילו להגיע עוד ועוד אנשים, החוף התמלא.
הרבה משפחות.
לצד זה התחילו כל מיני דינמיקות- אמנם יש לנו חברים טובים פה גם מהעונה הקודמת,
אבל פתאום המון אנשים חדשים, אפשרויות, דינמיקות, קצת קליקות.
אישיואים של שייכות עולים…
למזלי כבר מכירה את זה, יודעת שזה אוניברסלי, ומועד לקרות לכולם כשמגיעים למקום שעבור רבים הוא לא "הטיול", אבל זה גם לא לגמרי "הבית". מין מרחב ביניים שקורים בו הרבה דברים, וצפים בו גם מטענים. החלטתי שזו ההזדמנות להתבונן על דברים ולא להישאב אליהם, אלא לבחור מה שנכון ומתאים לי. אז אמנם נורא נעלבתי כשגיליתי שנוצר פה מעגל נשים בקרב הישראליות, שאפילו יש בו כמה נשים שסימנתי לי כנחמדות והתחלתי להתיידד איתן- ולא הזמינו אותי! אותי! איך אפשר לא להזמין אותי, לא לאהוב אותי, איך?
אבל אחרי שנתתי מקום לעלבון, בלי לרדת על עצמי שכבר מזמן עברתי את כיתה ו' ומה העניין, דיברתי עם עוד אנשים, נזכרתי שכל אחד נושא איתו את מטעניו וסרטיו.
פה בגואה לפעמים הכל פשוט מגיע כל כך קרוב וחשוף. כי זו קהילה אבל גם לא.
קצת כמו מעבדה, אבל מפה גם הזדמנות להתפתח. יש כלכך הרבה אנשים טובים באמת, ישראלים וגם לא.
אז הצלחתי לבחור מה שטוב לי ונכון, לא ממקום של "לשמור על עצמי" או להתרחק, לא להיגרר לאוטומט. וגם לא ממקום של לוותר על מה שחשוב לי או להיסחף למרדף. פשוט לשמור על חיבור לעצמי ועל לב פתוח. וממרחק הזמן של עוד רגע סוף העונה, אני מאד שמחה להתבונן ולראות איך מצאתי לי את המקום הכי מדויק לי. בוחר ולא נשאב, מצליח לראות את עצמי וגם אחרים, ובעיקר שמחה לראות שמאד טוב פה השנה ואוהבת את המקום שלי!.
(אפילו הצטרפתי למעגל נשים אחר בהמשך :)).
העונה המשיכה להתקדם, שקענו בשיגרה נעימה. הילדים בבית ספר, אני עובדת, שנינו עם הצעירה.
בסופש גולשים באגונדה (הבנים). פוגשים חברים, מטיילים. מצאנו לאיתמר מורים לפסנתר וגיטרה. נורי התחיל חוג פארקור (קפיצות מוטרפות כאלו, תפור עליו).
בדצמבר אחותי הגיעה לביקור! עם שירה ואורי, אכתוב על כך פוסט נפרד, כי עשינו כמה טיולים כל כך שווים! שחייבים לתת להם מקום.
תמונה עם דפנה ושירה
והערב אנו נוסעים לויזה ראן- כל חצי שנה צריך לצאת מהודו בגלל הויזה,
והחלטנו לסוע למאלדיביים,
כי זה מקום שלא נגיע אליו אחרת כנראה.
וככה רגע לפני שנוסעים לכמעט שבועיים, מסמנת פה את החצי שנה הזו שלנו בגואה.
הטבע, הים והקוקוסים הם כבר פשוט השגרה שלנו.
כיף, ונעים, ותומך, ונוצרו חברויות קרובות חדשות וישנות, ובלי להרגיש- כולנו נוטעים שורשים.
בשנה הראשונה שטיילנו זה היה טיול. מסע.
ובסוף השנה החלטנו שאין מצב עדיין לחזור, שלא התחלנו למצות, והוספנו שנה שניה.
התמזל מזלי שאני יכולה לעבוד ולהתפרנס מכל מקום, כך שאין אילוץ, וכך אחרי שנה של סיבובים בתאילנד קמבודיה ויאטנם ולאוס, הגענו להודו.
ואחרי עונה בגואה, וטיולים בצפון הודו, היה ברור שחוזרים לעוד עונה.
ועכשיו עוד רגע והעונה השניה מסתיימת, אנחנו פה כבר חצי שנה נוספת. וזה כבר לא מרגיש טיול, זה מרגיש חיים. עם שגרה ובית ספר לילדים, ועבודה.
ויש בזה משהו נעים, קל, תומך, ויש בזה משהו מפחיד קצת, של התרחקות מהארץ.
כי אם כשטיילנו היה מאד ברור שזו תקופה ויש מועד סיום, פתאום זה כבר לא ברור מאליו.
ובעצם הכל פתוח ופוטנציאלית יכולים להיות פה עוד.
למה לא בעצם? פוגשים פה משפחות, לא רבות אמנם, אבל שפשוט חיות פה.
יש גם עוד משפחות כמונו, שחזרו לעונה שניה, ומרגישים שהקשרים נבנים ומעמיקים.
אז מה זה אומר? אף פעם לא חשבתי לעזוב את ישראל, זה הבית, והמשפחה.
זה גם לא שהכל רק ורוד. זה חיים. ומשפחה. וזוגיות. ברור שיש מורכבויות. זה באמת כבר לא טיול, ויש התמודדויות, חלקן לא פשוטות.
אבל החיים בגואה כל כך תומכים.
שופע טבע. ונורי בתקופת פריחה חברתית, חוזר כל יום מבית ספר עם חבר או יותר.
שני הבנים למען האמת נהנים בבית ספר. כליל פחות מקבלת מענה לצרכיה, אנחנו לא שולחים אותה לגן, ואין פה הרבה ילדים קטנים בבית.
אני עובדת אמנם לא מעט אבל לא בגלל אילוץ כלכלי, התמזל מזלי ואני אוהבת מה שאני עושה ויש לי מלא תשוקה שם, וזה כיף שיש שפע.
דברים מוזרים קורים. נמאס לנו ללכת כל יום לים. מצד אחד כשהולכים הכי כיף בעולם הילדים לרוב גולשים בבוגי והים והחוף והשקיעה ואנשים נחמדים.
ומצד שני בזמן האחרון אין כוח ללכת כל יום, הילדים חוזרים מבית ספר ועסוקים בעינייניהם או עם חברים בבית ולנו יש קצת זמן לעניינינו,
ולקטוע את זה כדי ללבוש בגד ים ולצאת וללכת את 6 הדקות ברגל עד הים נראה לפעמים מיותר. וזה מוזר! אני זוכרת שכשהתחלנו את המסע לפני שנתיים וחצי והגענו לקופנגן, כל מה שרצינו זה להיות על הים. לא הבנו מה הטעם להיות שם ולא לגור עם הים. ובקופנגן רוב הבתים בפנים האי. זה היה נראה לנו הזוי! לגור על אי ולא לחיות על הים! ואני זוכרת שכמה מאנשי האי שחיים שם זמן רב אמרו לנו שממצים את הים באיזשהו שלב. זה נראה לי בלתי הגיוני בעליל! אבל הנה אולי השלב הזה הגיע.
אז זה לא מיצוי מוחלט, זה תקופות וימים, אבל כבר אין את האטרף של ללכת כל יום.
כשהולכים אז ממש כיף. ולילדים זה נפלא.
עכשיו יש קטע כזה שהכיתה של נורי נפגשים כל יום על יד ה"קובה", מסעדה בחוף, זה אמנם מעמיד אותנו בדילמה קלה, כי המשפחות הישראליות יושבות בקצה הצפוני, ליד הסלעים, ולא נעים להיות סנובים. מצד שני הכיתה שלו עכשיו כזו מגובשת והם משחקים יחד שזה פשוט תענוג. ולאט לאט גם הכיתה של איתמר התחילו להגיע לשם, זה לא רק משפחות ישראליות וגם נהיו לנו חברויות ממש משמעותיות עם משפחות אחרות- גי ופטריסיה המקסימים משוויץ, שנורי ואנזו בנם נהיו חברי נפש, ובאסו ההודי.
ואם חוזרת לענין הים, וזה שכבר אין לי צורך ללכת ממש כל יום- אולי זה גם כי לא היה לנו חורף כבר 3 שנים. אני מלווה מרחוק מה שקורה בארץ- החורף וכמה גשם וקר והצפות. ולא אכחד שיש בי חלק שמאד שמח על כך שבמקום חורף אנחנו הולכים יחפים, בקיץ אינסופי. אבל אולי כל אדם זקוק מדי פעם לחורף, לזמן התכנסות יותר ביתי, לפנימה ולא רק החוצה. אז עכשיו אני קצת בחורף כזה.
נורי כאמור בתקופת פריחה חברתית מארח ומתארח כל הזמן מקשקש באנגלית ובעברית. כשבאסו, חבר שלו שאמו גרמניה ואביו הודי, מבקר, הוא קורא לי "אמא" ואומר "אתה קקי" ושאר פנינים שכאלו.
בית הספר נפלא ממש השנה.
אני מרגישה שממש רואים את הילדים והם הולכים כל כך בשמחה! זה לא ייאמן.
בימי רביעי יש שיעור קבוע בו אחד הילדים מלמד משהו את הכיתה.
2 הבנים, כל אחד בכיתתו- לימדו את כולם להכין חיות מחרוזים,
(מה שלמדו מהאמנית לוקה בקופנגאן). זה הפך ללהיט וכל הבית ספר היה עסוק בחיות האלו שבועות.
היה בזה משהו מאד מעצים עבורם.
בכלל, הצוות בבית ספר מיוחד. נורי זכה במורה מופלאה, אונה, שמלווה את הכיתה כבר שנתיים, ויש בה שילוב של רוחניות, פרקטיות וחדות. ובעיקר- היא אוהבת אותו אד ורואה אותו. זו חווית בית ספר כל כך מוצלחת, ואני שמחה עבורו- אחרי שהיה בעצם רק בחנ"ב עד גיל 9, לפני שנה.
מפעם לפעם כאמור הבית ספר הופך לצ'אי שופ וכל ההורים מוזמנים לשעה בשישי בבוקר, והילדים מכינים, מחשבים וממלצרים (או במקרה של הילדים שלי- בעיקר אוכלים ושותים).
יש משהו מאד קהילתי בכך שהמורה מכינה לך חביתה או צ'אי או מיץ, או סתם מתחפשת – כאן צוות המורים החמודים:
אחרי שנים חזרתי לצייר לי בשביל הכיף וזה ממש מרחיב נפש.
יש פה אנשים שמטיילים או משתקעים ולא עובדים, ואז חזרה לתחביבים ישנים זה חלק ממה שממלא את הפנאי.
אצלי זה לא ככה. אני לא באמת פנויה. עם עבודה וילדה אחת שלא במסגרת אין שום זמן להשתעמם. אבל משהו פה בכל זאת פותח את הראש- וחצבתי לעצמי את הזמן הזה כדי להתחיל לצייר.
אז זהו בינתיים-
נוסעים הערב כאמור לשבוע וחצי למאלדיביים, והספקתי ככה בלוג סיכום תקופה.
רצה לסיים לפני המסע הזה (רכבת, מטוב וסירה) שמתחיל הערב- גם צילומ סירטון אחרון להדרכה דיגיטלית של קורס חדש שאני מכינה,
אני מצלמת בבית ובעיקר במרפסת שפונה לגינה. הבתים בגואה בנויים כל כך חשוכים, אז אני יוצאת, והיו לי השבוע דברים כה הזויים! להקת קופים שהרעישה מאחורי, על העצים, והסבא מהבית השכן מגרש אותם עם רוקסי הכלב 🙂
שישו ושימחו, בהצלחה לי!
נעים בדרכים 
וואו רותי, איזה פוסט רחב יריעה! ממש נכנסתי לתיאור שגרת החיים שלכם בגואה, המונסונים שהיו ובית הספר ( שנשמע נהדר!).
איזה עוזרת בית ובעלת בית מעצבנות! וגם האלה מהמעגל!
סתם רציתי להגיב על מה שכתבת לגבי האפשרויות הפתוחות. גם אם תחליטו להישאר לעוד עונה, זה עדיין לא אומר שאתם עוזבים את ישראל… זה רק השנקל שלי, אני לא מבינה במסעות משפחתיים כ"כ 😅
תמשיכו להנות ותהנו במלדיביים, וואו!
אהבתיאהבתי
תודה יסמין, איזה כיף שקראת והגבת!
זה נכון הפרספקטיבה שהבאת, ואת כמובן צודקת בכל! בעיקר כמובן בעניין המעגל וכו 🤣
אהבתיאהבתי
מקסים אבל את הכל כבר ידעתי:) מה זה תמונה של דפנה ושירה ואין תמונה? פוסט מקסים ועושה חשק לחזור. אם תישארו אני כמובן באה בינואר לשבוע!
אהבתיאהבתי